ויהי אור

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. 

טוב אז יום כיפור נגמר ולקח איתו את תחושת התכלית והסיבה.

שוב הדרך מתחילה להסתחרר.

תוהו ובוהו.

לא צריך להיות דתיה בשביל להרגיש ביום הזה איזשהו נקודת סיום והתחלה. כמו שבראש השנה אחרי מספיק ברכות "שתהיה לך שנה טובה" אני באמת משתכנעת שעכשיו תהיה שנה טובה יותר. אני תמיד מאמינה למה שאומרים לי. 

יום כיפור מעצים את זה. ההזדמנות להתחלה נקייה. עכשיו אני אעשה חשבון נפש, אבין את מה לא בסדר איתי, למה אני מרגישה תקועה, למה אני לא מצליחה להיות האדם שאליו אני שואפת. אפתור כמה באגים בתוכנה ויאללה לדגם משופר. 

שוב נפלתי בפח הכיפורי הזה. בכניסה אליו חשבתי שהנה אוטוטו תבוא ההארה. לרגע שוב התעוררה בי התקווה שיש מישהו שרואה הכל, שרואה אותי. ששם לי תמרור עצור- עכשיו תתבונני עמוק בעצמך, תשתפרי ואני פה לשמור עלייך.

אבל עם יציאת הכוכבים נשארתי שוב לבד. 

אני לבד. 

הקול הזה, החבר הדימיוני הזה שאליו דיברתי והתפללתי- הוא אני.

אני תוהו ובוהו.

אין מי ששומר עלינו מלבד עצמנו ואולי האנשים שאנחנו אוספים סביבנו בגלגול הזה- בין אם משפחה או חברים. בזכותם אנחנו קצת פחות לבד. אנחנו בונים לעצמנו בתים, ממציאים לעצמינו חוקים, מוצאים בתוכנו תשוקות ליצירה, לאהבה, לחברה. בונים את החיים כמו לגו. לגו בתוך חור שחור. 

החיים הם תוהו ובוהו.

אף אחד לא יכול להבטיח לנו שנעשה החלטות נכונות. שתחושת הבטן שלנו לא תשקר לנו. שלא יהיה לנו עצוב. שלא ניפול לדיכאונות. שלא נחווה אסונות. שלא ישברו לנו את הלב. שלא נכשל. שלא ניתקל באנשים רעים. שלא נבגוד בערכים שלנו. שלא נשנא. שלא נדבר סרה. שלא נתעה. שלא נחטא. 

אז עכשיו אחרי כל המחשבות האלה, איך אני אצא מהעצבות הזאת שתקפה אותי? מתחושת הבדידות העצומה הזאת?

 אני אקח צעד אחורה מהתְהוֹם, לפרספקטיבה. אסתכל בשָּׁמַיִם. ארגיש את כפות רגליי נטועות באָרֶץ. אעצום את עיניי ואתבונן בחֹשֶׁךְ. אספור מאֶחָד עד מאה. פתאום ארגיש את נפשי צוחקת ומְרַחֶפֶת. כי חושך הוא חושך. ואין בו תֹהוּ וָבֹהוּ.  ואז אֹמר יְהִי אוֹר. ואפתח את עיניי.