בגיל 35 (אוטוטו 36!) אני מתחילה להבין סוף סוף איזו אישה אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להוביל את החיים שלי קדימה. "להוביל" במקום לתת לדברים "לקרות". כי להתחבא מאחורי אנשים ותירוצים ולהיות בגישה של 'טוב אם זה לא קרה אז זה לא היה אמור לקרות' זה בולשיט. צריך לירוק דם כדי להיות בעל הפריבילגיה להגיד את זה בכלל. הפחד מהכישלון, הפחד מלהיקשר לדברים ולאבד אותם, הפחד בכלל מלרצות משהו והויתור מראש שנולד מהפחדים האלה, זה לא הזן שאני מחפשת. כן, הכל הבל הבלים. כן, כולנו נמות בסוף, אבל הדרך צריכה להיות בשליטתנו. כמה כח יש בהבנה ובהודעה שאני מתה מפחד. שאני רוצה. שאני שבירה. שאני פאקינג ענקית. אני מרגישה כאילו אני יכולה לעוף. אולי זאת מאניה. אולי זה פשוט דרך נכונה לחיות.
No comments:
Post a Comment