מחשבות על עוד יום מחורבן, בודד, מעוצבן עם מיליון סיבות אבל אף סיבה לא מספיק טובה.
למה ימי שישי לקראת הערב קשים עליי יותר מימים אחרים?
ערבי ימי שישי הם הימים שאני הכי מחכה להם בשבוע וסטטיסטית והם ימים שבאופן כללי אני מגיעה אליהם עם מצב רוח רע. (לא נזכיר את שבת)
שוב התעצבנתי , נלחצתי, לא הסתפקתי מה שרציתי, התאכזבתי מאנשים שלא החזירו לי צלצול, התאכזבתי מעצמי, לא בא לי ללכת למאה ואחת מסיבות שאני מוזמנת אליהם. למה אנשים בכלל אוהבים ללכת למסיבות ואני לא? זה לפעם אחרת.
שוב התעצבנתי , נלחצתי, לא הסתפקתי מה שרציתי, התאכזבתי מאנשים שלא החזירו לי צלצול, התאכזבתי מעצמי, לא בא לי ללכת למאה ואחת מסיבות שאני מוזמנת אליהם. למה אנשים בכלל אוהבים ללכת למסיבות ואני לא? זה לפעם אחרת.
הדבר הראשון שעולה לי לראש- ושגם נשמע מופרך מטורף ניו-אייג'י -זה בגלל אני הדתייה לשעבר.
אולי הדתיה לשעבר שבתוכי מרגישה תלושה כשערב שבת מגיע אבל גם לא מגיע. כמו ציפייה אינסופית למנוחה שלא באה?
ותכלס אני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת של השבת. עברו כל כך הרבה שנים מהמקום שהייתיי דתייה. ואף פעם לא אהבתי בתי כנסת. תמיד הרגשתי שם כמו היוצאת מהכלל. שנאתי את עזרת הנשים. שנאתי את חוסר הכנות במקום. אבל אולי הגוף לא שוכח את התחושה של המעבר בין חול לקודש והולך לאיבוד כל פעם מחדש כשזה לא קורה.
אנשים חילוניים תמיד חושבים ששבת זה מין מחוייבות מעיקה. בלי טלוויזה. בלי לנסוע. בלי עבודה. אבל כשאתה מוכרח לנתק שניה את עצמך מהעולם לא מתבקש שזה יבוא עם קצת שלוות נפש?
אני בשבת חושבת על יום ראשון. על ההחלטות שאני צריכה לעשות. כן או לא? להסכים או לא להסכים? מיליון מחשבות דאגות החלטות מתרוצצות ושום דבר לא מצליח לעצור אותם. אפילו לא הראוטר שהחליט למות. מניאק. עכשיו?
נזכתי בשיר שכתבתי והלחנתי לפני כמה שנים. ואלו המילים:
פחד שבת 5/7/08
אל פחד
יאמרו הציפורים
שיבואו לחלוני אחר צהריים
אל פחד
יאמרו הציפורים
שיבואו לחלוני אחר צהריים
והרי זו שירתכם
בערב שבת
זה מה שמפחיד אותי
והרי זו שירתכם
בערב שבת
זה מה שמפחיד אותי
זה רק שקט
יאמרו הרוחות
שיניעו עלים לעת ערב
זה רק שקט
יאמרו הרוחות
שיניעו עלים לעת ערב
והרי זה רשרושכם
בערב שבת
זה מה שמפחיד אותי
והרי זה רשרושכם
בערב שבת
זה מה שמפחיד אותי
-----------
שבת שלום.
