ושבו בנים להוריהם

עד שיחזור

אתפלל 

למען הילד שנשלח

במעלה ההר

כקורבן לעולה 

במדים

שנלקח מאביו ומאימו

מאחיו

מחבריו

מאוהביו

מעמו

מעצמו

שנכלא בחושך על ידי שדים

והאיל בושש להופיע

אסנן את הרעשים הציניקניים

את הפטפוט ברשת קורי העכביש

אלחש, טיפשים,

אם אין בפיכם מילות חמלה או אהבה

סתמו את הפה

השקיטו

מה חשוב עכשיו יותר מהשקט 

מהתפילה

להתפלל על עצמנו

שלעולם לא ינטשו אותנו

שתמיד נוכל לחזור הביתה

שתמיד נוכל להתערסל בחיבוק אמא ואבא

אתפלל

כי כל המציל נפש אחת 

מציל את עצמו

ויהי אור

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. 

טוב אז יום כיפור נגמר ולקח איתו את תחושת התכלית והסיבה.

שוב הדרך מתחילה להסתחרר.

תוהו ובוהו.

לא צריך להיות דתיה בשביל להרגיש ביום הזה איזשהו נקודת סיום והתחלה. כמו שבראש השנה אחרי מספיק ברכות "שתהיה לך שנה טובה" אני באמת משתכנעת שעכשיו תהיה שנה טובה יותר. אני תמיד מאמינה למה שאומרים לי. 

יום כיפור מעצים את זה. ההזדמנות להתחלה נקייה. עכשיו אני אעשה חשבון נפש, אבין את מה לא בסדר איתי, למה אני מרגישה תקועה, למה אני לא מצליחה להיות האדם שאליו אני שואפת. אפתור כמה באגים בתוכנה ויאללה לדגם משופר. 

שוב נפלתי בפח הכיפורי הזה. בכניסה אליו חשבתי שהנה אוטוטו תבוא ההארה. לרגע שוב התעוררה בי התקווה שיש מישהו שרואה הכל, שרואה אותי. ששם לי תמרור עצור- עכשיו תתבונני עמוק בעצמך, תשתפרי ואני פה לשמור עלייך.

אבל עם יציאת הכוכבים נשארתי שוב לבד. 

אני לבד. 

הקול הזה, החבר הדימיוני הזה שאליו דיברתי והתפללתי- הוא אני.

אני תוהו ובוהו.

אין מי ששומר עלינו מלבד עצמנו ואולי האנשים שאנחנו אוספים סביבנו בגלגול הזה- בין אם משפחה או חברים. בזכותם אנחנו קצת פחות לבד. אנחנו בונים לעצמנו בתים, ממציאים לעצמינו חוקים, מוצאים בתוכנו תשוקות ליצירה, לאהבה, לחברה. בונים את החיים כמו לגו. לגו בתוך חור שחור. 

החיים הם תוהו ובוהו.

אף אחד לא יכול להבטיח לנו שנעשה החלטות נכונות. שתחושת הבטן שלנו לא תשקר לנו. שלא יהיה לנו עצוב. שלא ניפול לדיכאונות. שלא נחווה אסונות. שלא ישברו לנו את הלב. שלא נכשל. שלא ניתקל באנשים רעים. שלא נבגוד בערכים שלנו. שלא נשנא. שלא נדבר סרה. שלא נתעה. שלא נחטא. 

אז עכשיו אחרי כל המחשבות האלה, איך אני אצא מהעצבות הזאת שתקפה אותי? מתחושת הבדידות העצומה הזאת?

 אני אקח צעד אחורה מהתְהוֹם, לפרספקטיבה. אסתכל בשָּׁמַיִם. ארגיש את כפות רגליי נטועות באָרֶץ. אעצום את עיניי ואתבונן בחֹשֶׁךְ. אספור מאֶחָד עד מאה. פתאום ארגיש את נפשי צוחקת ומְרַחֶפֶת. כי חושך הוא חושך. ואין בו תֹהוּ וָבֹהוּ.  ואז אֹמר יְהִי אוֹר. ואפתח את עיניי.

How 2 stop being afraid

How do u stop being afraid?
first-
U admit 2 yourself-
U say: I m   a f r a i d.
this can come also in forms of crying it, screaming it, etc.
then-
U forgive yourself 4 it. you're just human. even if u forget it. 
You breath.
even if the air doesn't want 2 come in. eventually it does. it has 2. 
U smile.
U dont have 2 feel the smile from inside. u fake it. fake it until your mind falls 4 it. "hey", it tells itself." if she's smiling she must b happy and relaxed and carefreeeee." the smatrest mind is kinda stupid like that.
U remind yourself of all the times u failed or succeeded that had nothing 2 do with how much u were afraid b4.
U say 2 yourself again and again- what's the worst thing that can happen?
U go 2 the guitar. u play. u sing. u might even write a new song. the music relaxes u. reminds u that u r blessed.
U realize that being afraid has been your basic instinct since u were a child. but this instinct doesn't have 2 b u. 
If u remind yourself again and again 2 feel the opposite of fear -one day u will b
FREE.

פחד שבת

מחשבות על עוד יום מחורבן, בודד, מעוצבן עם מיליון סיבות אבל אף סיבה לא מספיק טובה.

למה ימי שישי לקראת הערב קשים עליי יותר מימים אחרים?

ערבי ימי שישי הם הימים שאני הכי מחכה להם בשבוע וסטטיסטית והם ימים שבאופן כללי אני מגיעה אליהם עם מצב רוח רע. (לא נזכיר את שבת)
שוב התעצבנתי , נלחצתי, לא הסתפקתי מה שרציתי, התאכזבתי מאנשים שלא החזירו לי צלצול, התאכזבתי מעצמי, לא בא לי ללכת למאה ואחת מסיבות שאני מוזמנת אליהם. למה אנשים בכלל אוהבים ללכת למסיבות ואני לא? זה לפעם אחרת.

הדבר הראשון שעולה לי לראש- ושגם נשמע מופרך מטורף ניו-אייג'י -זה בגלל אני הדתייה לשעבר.

אולי הדתיה לשעבר שבתוכי מרגישה תלושה כשערב שבת מגיע אבל גם לא מגיע. כמו ציפייה אינסופית למנוחה שלא באה? 

ותכלס אני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת של השבת. עברו כל כך הרבה שנים מהמקום שהייתיי דתייה. ואף פעם לא אהבתי בתי כנסת. תמיד הרגשתי שם כמו היוצאת מהכלל. שנאתי את עזרת הנשים. שנאתי את חוסר הכנות במקום. אבל אולי הגוף לא שוכח את התחושה של המעבר בין חול לקודש והולך לאיבוד כל פעם מחדש כשזה לא קורה.  

אנשים חילוניים תמיד חושבים ששבת זה מין מחוייבות מעיקה. בלי טלוויזה. בלי לנסוע. בלי עבודה. אבל כשאתה מוכרח לנתק שניה את עצמך מהעולם לא מתבקש שזה יבוא עם קצת שלוות נפש?

אני בשבת חושבת על יום ראשון. על ההחלטות שאני צריכה לעשות. כן או לא? להסכים או לא להסכים? מיליון מחשבות דאגות החלטות מתרוצצות ושום דבר לא מצליח לעצור אותם. אפילו לא הראוטר שהחליט למות. מניאק. עכשיו?

נזכתי בשיר שכתבתי והלחנתי לפני כמה שנים. ואלו המילים:

פחד שבת   5/7/08

אל פחד                                                                         

יאמרו הציפורים

שיבואו לחלוני אחר צהריים

אל פחד

יאמרו הציפורים

שיבואו לחלוני אחר צהריים

והרי זו שירתכם                                                           

בערב שבת

זה מה שמפחיד אותי

והרי זו שירתכם

בערב שבת

זה מה שמפחיד אותי

זה רק שקט

יאמרו הרוחות

שיניעו עלים לעת ערב

זה רק שקט

יאמרו הרוחות

שיניעו עלים לעת ערב

והרי זה רשרושכם

בערב שבת

זה מה שמפחיד אותי

והרי זה רשרושכם

בערב שבת

זה מה שמפחיד אותי

-----------

שבת שלום.

החלטות חשובות יותר וחשובות פחות לשנה החדשה

פחות פייסבוק יותר טוויטר

פחות דיאט קולה יותר מים

פחות שטויות יותר ירקות

פחות בלונדינית יותר ברונטית

פחות קומדיות יותר דרמות

פחות חרדות יותר נשימות

פחות מחלות יותר קראטה

פחות ילדה יותר אישה

פחות מתבודדת יותר מתרועעת

פחות מלנכולית יותר שמחה

פחות שותקת יותר שרה

פחות ישנה יותר חולמת

פחות משוטטת יותר מובילה

פחות נוטרת יותר סולחת

פחות מפחדת יותר בוטחת

פחות מהססת יותר מחליטה

פחות מהנהנת יותר מקשיבה

פחות מתחבאת יותר נראית

ופחות או יותר נשארת אני

לחיות

בגיל 35 (אוטוטו 36!) אני מתחילה להבין סוף סוף איזו אישה אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להוביל את החיים שלי קדימה. "להוביל" במקום לתת לדברים "לקרות". כי להתחבא מאחורי אנשים ותירוצים ולהיות בגישה של 'טוב אם זה לא קרה אז זה לא היה אמור לקרות' זה בולשיט. צריך לירוק דם כדי להיות בעל הפריבילגיה להגיד את זה בכלל. הפחד מהכישלון, הפחד מלהיקשר לדברים ולאבד אותם, הפחד בכלל מלרצות משהו והויתור מראש שנולד מהפחדים האלה, זה לא הזן שאני מחפשת. כן, הכל הבל הבלים. כן, כולנו נמות בסוף, אבל הדרך צריכה להיות בשליטתנו. כמה כח יש בהבנה ובהודעה שאני מתה מפחד. שאני רוצה. שאני שבירה. שאני פאקינג ענקית. אני מרגישה כאילו אני יכולה לעוף. אולי זאת מאניה. אולי זה פשוט דרך נכונה לחיות.

This is my first blog. 

its been a fantasy for some time but i often have ideas that i do nothing with. 

i am a terrible perfectionist but this time i bare no promises, take no responsibility and frankly i have no idea what im gonna write about. but what the hell. 

4 now- this very second- i am writing because of the most intuitive, superficial reason of liking the sound of "happy sad me". because this is how i feel. i am happy sad and think its about time i embrace it.

question 4 myself:

will i b brave enough 2 b honest?